הצד שלה

שאלתי חברה וזה מה שהיא סיפרה:

– אני בסצינה הזו כבר קרוב לעשור, מה את לא מבינה ? תשאלי אותי ואענה לך.
– איזו סצינה ? לא, את צוחקת עליי, סצינת הגרושים, סצינת הדייטים של פרק ב' או איך שלא תקראי לזה.
וואחד סצינה.
– מה כיף בה ? אהה זה קל, זה תלוי (היא צוחקת)
– תלוי כמה זמן את נמצאת בה:
עד שנתיים גרוסו מודו, לוקח בכלל לקלוט מי נגד מי ולהבין איך אתה רוצה לחיות בה.
אח"כ את מנתבת את עצמך לתקופות בהן בא לך לטרוף את העולם, לצאת לדייטים בלי מטרה או תקופות שאת מחליטה שאת מחפשת את אהבת חייך, אבל הפעם על אמת – בלי פשרות. ויש את התקופות שלא בא לך שזבוב יעבור לידך ואוי למי שיעז לומר לך שיש לו מישהו להכיר לך. כי מאסת.
אחרי 4 שנים זה מרגיש כמו סוג של עבודה.
בשנה החמישית את מתחילה להגיע לדייטים המועטים שקבעת – כשכמעט לא השקעת מאמץ בנראות שלך. (טוב – השקעת חצי מהזמן ומההשתדלות שהיית משקיעה שנה קודם). הדבר הטוב שעובר כחוט השני בכל זה הוא שאת מכירה המון גברים ולומדת על אנשים. חלקם נשארים חברים ממש טובים שלך. חלקם נשארים בזיכרונות ובחוויות.

– אז איך זה עובד בדייטים ? האם זה כמו אז? לפני שנהיינו סינגלים שוב ?- לאאא ממש לא.
כשהיינו צעירים עוד לפני פרק א' – רווקים – לא גרושים או פרודים- היינו הרבה פחות מעוצבים, כמעט בלי היסטוריה, עם הרבה חלומות. כיום יש לנו היסטוריה ארוכה, חלומות שחלקם- או אפילו הרבה מהם (אני מקווה שכך אצל כולם)- הוגשמו, איזושהי הצלחה מקצועית ברמה כזו או אחרת וכבר לא גרים אצל ההורים. גבר אמור להיות גבר ולא רק זכר.
וזה כבר עניין לשיחה אחרת…עמוקה.
בכל אופן, זה עובד כך: יוצאים לכמה דייטים עד שלמישהו נמאס לצאת החוצה. בכל זאת אנחנו אנשים עובדים, מנהלים קריירה, מגדלים ילדים, ילדים להורים שזקוקים גם לתשומת לב, ואנשים עם תחביבים.. כבר לא בני 16 שיוצאים כל ערב לבלות כאילו אין מחר. אז בדייטים הראשונים יוצאים למקום ניטרלי – ואז מגיע השלב בו את מגיעה אליו הביתה. עומדת בדלת וב-90% מהמקרים את בהלם.
שואלת את עצמך בלבך איך יכול להיות שהגבר המקסים הזה שאני מתראה אתו, האיש מעניין, הקרייריסט, האבא משקיען, המודע להופעה החיצונית שלו, גר בבית שמרגיש יותר כמו משהו אקראי וארעי מאשר בית, ולבטח אין בו שום דבר שנותן לך תחושה שהוא שלו, שום תחושה שיש שייכות בינו לבין 4 הקירות שבהם הוא קם בבוקר, מארח אנשים ומגדל את ילדיו.
ואז את נושמת עמוק ומבינה שוב, בפעם המי יודע כמה, שכנראה גברים לא מבינים כמה הבית הוא אחד מהדברים שמייצגים אותך. יש שם אמירה בבחירת הספה בתליית חפץ אומנות, בחדרי הילדים, במטבח…
אההה ואם כבר מטבח: הוא יציע לך יין ואז הוא יוציא כוסות, במקרה הטוב יהיו לו שתיים זהות, גם אם הן של פעם. במקרה הרע הן יהיו אחת של אמא שלו ואחת מגרושתו… ככה גם הכניסה לחיי דרך ביתו תרגיש לך. לא מאורגנת.
את תצאי משם ותקחי נשימה עמוקה. את תחלמי שיום אחד גברים יבינו שהם צריכים להשקיע גם בית. עבורם עצמם, עבור הילדים שלהם, כדי שיהיה נעים לארח אותך. וזה לא חייב להיות יקר – אבל זה בהחלט צריך להיות נעים, מזמין, עם אמירה אישית. בית שישקף את הגבר המקסים שהכרת.
הבית שלו – ולא אוסף חפצים של הנשים והאחרים שהיו בחייו.